דבר הבוגרים - טקס קבלת תואר שני
התמחות בניהול אזורי אסון ומצבי חירום
ביה"ס למדעי הסביבה
אוניברסיטת חיפה
פרופ' דפנה קנטי, דיקן הפקולטה למדעי החברה
פרופ' לאה ויטנברג, ראש ביה"ס למדעי הסביבה
סגל ביה"ס למדעי הסביבה
בני משפחה יקרים
ואחרונים - חברי, בוגרי התואר השני בבית הספר למדעי הסביבה.
כאשר נרשמנו כולנו, לתואר השני הייחודי הזה, באביב-וקיץ 23',
המחשבות של רובנו עסקו בעיקר באסונות רחוקים -
הרי געש מתפרצים באזורים אקזוטיים,
רעידות אדמה הרסניות מחריבות ערים בעולם השלישי
סופות הוריקן ואירועי צונאמי רחוקים… רחוקים…
אשתף שאותי, כמי שעוסקת בתחום מדעי הנתונים, ריתקה האפשרות להגיע לזירת אסון רחוקה. בזמנו, קראתי בדאגה את העדכונים מרעידת האדמה שפקדה את סוריה וטורקיה בפברואר 23, ורק דמיינתי כמה משמעותי יהיה לאסוף נתונים בצורה יצירתית: בעזרת רשתות חברתיות, תמונות לווין ונתונים גיאוגרפים, ולנתח אותם באמצעות כלי AI - כמה שיותר מהר ומדויק על מנת להבין תמונת מצב - ולעזור לקבל החלטות נבונות בשטח, שיהיו משמעותיות ומצילות חיים.
זו היתה המוטיבציה, לשם לקחו המחשבות.
אף אחד מאיתנו לא דמיין - כמה קרוב, הרסני ומפתיע יהיה האסון שיפתח עלינו
בבוקר חג שמחת תורה, השבעה באוקטובר, שבוע בלבד לפני פתיחת שנת הלימודים המתוכננת.
עד כמה העולם הקרוב שלנו יתהפך
וכמה רלוונטי יהפוך התואר שלנו - לחיים שלנו בכל רגע מ649 הימים הבאים.
כאשר אתה נמצא בעין הסערה - בתוכו של אסון, התחושה הראשונית היא תחושה של הלם, דאגה וחוסר אונים. מה קורה פה? מה שלומם של הקרובים לי? איך זה קרה? מה עוד יקרה? איך הופתענו ככה?
אני - פותחת את הטלפון הנייד בחשש ובלבול, בבוקרו של חג קדוש.
מלאת דאגה למשפחה שלי המתבצרת באותן שעות בממ"ד בקיבוץ בעוטף,
בקבוצת הוואטסאפ של המילואים כבר מתקבלת הודעה ראשונית: חברים, אנחנו במלחמה. תתארגנו על מדים וציוד - ותגיעו לבסיס כמה שיותר מהר.
באותו רגע מגלה שגם האיש שלי מפקד בגדוד חי"ר מקבל הודעה דומה.
אנחנו מסתכלים אחד על השניה ומקבלים החלטה שתרוץ איתנו מעתה והלאה, במהלך כל התקופה הבאה - באירוע כזה לא משאירים חמישה ילדים לבד
הבית חייב להיות יציב וחזק - לפחות כמו החזית.
ולכן - בכל רגע נתון מישהו מאיתנו יהיה בבית, והשני יתרום ככל יכולתו בחזית.
כשיתאפשר - נתחלף.
הוא יוצא, אני נשארת.
בית, ילדים, אין מסגרות, רעש מטוסי הקרב הממריאים מחריש אוזניים.
יש המון סימני שאלה, חששות וחוסר וודאות.
ככל שחולפות השעות והימים הראשונים - מתגלים מימדי האסון,
ולצדם מתגלים המשאבים שהיו אצלנו תמיד: הידע, הניסיון, הביחד, הקהילה, תופסים מקום משמעותי. תחושת חוסר האונים - מפנה מקום לעשייה, לפרוייקטים לעזרה לאחר.
את מגלה כמה חוסן יש בתוכך פנימה.
בשלב מסוים, ובאיחור אופייני לאסונות, נפתחה גם שנת הלימודים האקדמית.
אל הכיתה שלנו מתקבצת חבורה מיוחדת במינה -
אנשי כוחות הביטחון בסדיר ובמילואים, שוטרים, לוחמי אש, אנשי רפואה, חינוך, עובדי הרשויות המקומיות,
תושבי הצפון והדרום, חלקם מפונים מבתיהם,
פסיפס אנושי מרתק של החברה הישראלית - גברים ונשים. דרוזים, מוסלמים, נוצרים ויהודים.
מקבץ של אנשים עם כתפיים רחבות והמון אחריות, שהשנה הזו רק העצימה.
לכל אחד מאיתנו - מתוקף תפקידו, התפקידים אותם עשה בעבר, והאחריות המוטלת על כתפיו כיום - היתה נגיעה לחירום הנוכחי.
בכל שיעור ובכל מפגש במהלך שנת הלימודים הזו - מישהו מאיתנו נאלץ להיעדר - מילואים, הקפצה, ליווי של אירוע מתגלגל או שריפה משתוללת. משהו תמיד קרה בשנה הזו.
בעבודת המחקר שלנו, יצאנו לברר מהם המרכיבים המשמעותיים בסיוע עצמי ראשוני במקרה של אירוע בטחוני. הלכנו ללמוד מסיפורי חברי כיתות הכוננות וצוותי החירום ביישובי העוטף - כיצד פעלו בשעות הארוכות של השבעה באוקטובר, עד להגעת כוחות הסיוע החיצוניים.
גילינו כי האפקט המשמעותי, נוצר בזכותם של האנשים הפשוטים בשטח. אלו המכירים היטב את שבילי הקיבוץ, את האנשים החיים בבתים, את אמצעי ההתגוננות הקיימים.
אלו שלקחו יוזמה, גילו אחריות יוצאת דופן ואומץ בלתי נתפס. זה תמיד חוזר לשם - השטח, האנשים הפשוטים, תחושת האחריות.
זה היה כמעט בלתי אפשרי להשלים תואר - בשנה כזו.
ואולי, זהו בדיוק בדיוק סוד החוסן וההתמודדות עם מצבי אסון:
1. לייצר שגרות - לדבוק במטרה מוגדרת, לצעוד צעד אחרי צעד, כשכל צעד מבסס רציפות וביטחון.
2. לדעת להיעזר - בסביבה, במשפחה (וזה המקום לומר תודה לכם - בני המשפחה היקרים שלנו על התמיכה, והפרגון!)
3. לעבוד ביחד, לתת כתף - לסכם, לשתף, להציע עזרה אחד לשני איפה שניתן.
כי בעצם, זה כבר ברור: אסונות - עוברים ביחד.
הכח - הוא כוחם של האנשים בשטח, המתגייסים לעזרה ולוקחים אחריות.
זה המקום להודות לכם, ראשי התוכניות בביה"ס למדעי הסביבה:
בתקופה מלאת תהפוכות כמו זו שעברה עלינו - הכי פשוט היה לדבוק בסילבוס הקיים - היציב - המוכר.
אתם התעקשתם לפגוש את השטח.
השכלתם לעשות את האדפטציה, החיבורים, לקשור את הלימוד התיאורטי - עם השטח החי הפועם, ולהפוך את תהליך הלימוד לכל-כך משמעותי ורלוונטי.
כולנו תכננו ללמוד על - בפועל בשנה הזו למדנו את.
נגענו, הרגשנו, חווינו אסון מקרוב מאוד - ולצידו תהליכי צמיחה, התערבות והתמודדות בתנאים משתנים.
גילינו את משאבי החוסן, גילינו את העוצמה של שילוב הכוחות והשותפות.
אני מסיימת תקופה כזו עם אמונה בכוחם של האנשים המיוחדים והטובים סביבנו.
יודעת שברגע האמת - יש עם מי לעבוד!
אסיים בתפילה לשובם במהרה של חטופינו
לשלומם של חיילינו
והלוואי הלוואי ועוד יבוא שלום עלינו.